תמר אחזה בידו של שי ומשכה אותו אחריה. הוא קם בכבדות. דינקה זינקה, מבולבלת, בין רגלי ההמון. תמר צעקה לשי שירוץ. הוא הלך. לאט מדי. כאילו רצה להיתפס. הכלבה עמדה ונבחה בקול, ותמר קראה לה וקיוותה שהיא באה בעקבותיה. הכיכר סערה סביבם ורגשה. אנשים התרוצצו לכל עבר. תמר שמעה משרוקיות משטרה, ואחר-כך סירנה. הם רצו. כלומר, היא רצה, ושי ניסה, ואחרי עשרה צעדים החל להתנשף בכוח. היא לקחה ממנו את הגיטרה. היה נדמה לה שהיא שומעת צעדים דולקים אחריה. התפללה שההודעה שלה הגיעה אל לאה, שהאיש החביב ההוא לא הכשיל הכל. אבל כשהעיפה מבט בשי, חשבה שבמצבו, אפילו לקצה הרחוב לא יוכל להגיע. פניו נעשו צהובות ושטופות זיעה. "אל תעמוד, אל תעמוד, זה כבר פה, עוד חצי רחוב, רק כמה מטרים..." אבל הוא לא היה יכול. הוא גנח וירק כיח כהה, וכבר לא רץ אלא הלך וכשל, ניגף ברגליו שלו. "רוצי את, אני גמור. תברחי". "אתה לא!" היא ממש צעקה. אנשים הביטו בזוג המוזר, הנערה הקטנה עם השיער הגזוז, והנער הגבוה ממנה, שנראה חולה מאוד.