משימה מאתגרת ומפתה כאחד נפלה לחיקי - לתרגם סיפור לאמנות במרחב הציבורי.

לא סתם סיפור אלא את הסיפור של דויד גרוסמן, ולא סתם חלל ציבורי אלא קירות בתים במרכז העיר ירושלים. בספרו מלהטט גרוסמן בוירטואוזיות בין ירושלים המוכרת לירושלים הסמויה מעין, בה נערות ונערי רחוב חיים במציאות של ניצול והתמכרויות לסמים, אך דווקא אצלם יש חברויות אמת ואהבה.

הדואליות בספרו של גרוסמן משתקפת גם באופיה של ירושלים; עיני העולם נישאות אליה ועל קדושתה חולמים, אך ירושלים של היום היא עיר שוקקת שיופיה הוזנח. קירות האבן שבה נפגמו וכוסו בשלטים שונים וכתובות גרפיטי. עם המורכבות הטעונה הזאת יצאתי למשימה: איך אצור איורי קיר שירימו ראשם מבין שאר הגרויים הצעקניים, יפתו את הולכי הרגל הטרודים ויחד עם זאת יכבדו את יופיה? איך אתן ביטוי לירושלים של מעלה וירושלים של מטה המשתקפות בספרו של גרוסמן?

 

מה עשיתי?
יצרתי תנועה בין רחוק לקרוב, כלומר, ככל שמתקרבים לשלט מגלים רובד נוסף: מרחוק מפתה הצבעוניות העשירה. כשמתחילים להתקרב מזהים בשלט את המרחב העירוני שבו אנחנו עומדים. בכיכר ציון נגלים הבניינים המוכרים שבה, בגן התות - עצי התות והספסלים האופייניים. כשמתקרבים עוד יותר נרקם כבר סיפור דרך הדמויות, הבעות הפנים שלהן והאינטראקציה שביניהן. כשניצבים ממש קרוב, יכולים לקרוא משפטים מהספר השלובים באיור.

מי שלא קרא את הספר ימצא בשלט סיפור מסקרן. מי שקרא אותו, יגלה את האיזכורים למה שכתוב בו, יזהה את הדמויות ויתהה על מראן. גם הפתעות טמונות באיור - למשל, ה'חתולות' הירושלמיות שזלגו מכיכר החתולות לכל האיורים.

אם לא די בכך, לויזואליות של היצירה מתווסף פודקאסט! ניתן להאזין לדויד הקורא מן הסיפור ותוך כדי האזנה לחפש בציור את הביטוי למה ששומעים.